הפלירט עם אי הוודאות 

מה ההבדל בין לראות משהו יפה לבין לראות משהו מכוער?

הפלירט עם אי הודאות

ד"ר ברכה קליין תאיר

מרכז "אהיה" להתפתחות רוחנית

 

בעוד שמכפלה של 2X2 בממד הארצי שלנו = 4, הרי שבממדים גבוהים יותר, שם מופעלת שיטת המיקרון, 2ס2 = 16, בממד אחר 18 ובממד אחר 14. אין טעויות, כל תוצאה משקפת רובד תדר ממנו המידע נמסר.

 

מבלבל? למה זה חשוב?

כי עלינו לפתוח בהתקפה נגד החומות שבנינו במשך אלפי שנים - בית כלא מוזהב לגבי טבע המציאות. התודעה הארצית הדחוסה מאפשרת לנו לראות רק אדוות על פני י אוקיינוס עשיר יותר ומרתק.

טבע המציאות וטבע הידיעה

האם היקום מובן ושולט בו סדר, או שהוא בלתי מובן וכאוטי?

כאשר אנו באים לדון בשאלה זו, עלינו להבין תחילה את טבעה של המציאות, עלינו להבין את קיומם של שתי מציאויות: מציאות אפיסטמולוגית שהתפתחה; מידיעה אובייקטיבית של המודרניזם (גליליאו, ניוטו, דקארט, שפינוזה, לייבניץ וקאנט), דרך הידיעה  הסובייקטיבית (לוק, יום, ברקלי), ועד לידיעה דה-קונסטרוקטביסטית של הפוסטמודרניזם (בוהר, אייזנברג, פלאנק, איינשטיין, שלינג, ראסל, ניטשה, היגל, קירקרגור, קון). מציאות אפיסטמולוגית מתארת את עולם התופעות, עולם ההתגלמויות, עולם ההגדרות, תיאור היושב על מחסור בגלל "חור תודעה" מצומצם של הצופה. מכאן שאין הפרדה בין צופה לנצפה כפי שחשבו בהתחלה, אלא הנצפה משקף את הצופה ועולמו. מציאות אונטולוגית הינה עולם הפוטנציאל, כל היש האינסופי המופיע כפוטונים של אור (גלים), עולם טרנסצנדנטלי, נטול הגדרות. המציאות קיימת לכשעצמה ללא תלות בצופה ובהמשגותיו.

 תיאורים רבים למציאות האונטולוגית: "העולם המוחלט" הוא עולם האינסוף (שפינוזה והקבלה), העולם "האלוהי", העולם "החבוי-נסתר", העולם "הטהור", עולם "ההוויה", עולם "האחדות" (על פי הרמח"ל, האור כמקור של אנרגיה מופשטת, משמש "ככוח" מאחד), עולם האידיאות של אפלטון, או המציאות של החומר היולי הראשון של אריסטו. זהו ה"עולם האובייקטיבי" מעבר לתפיסה האובייקטיבית - רציונלית - מדעית שבמודרניזם. "העולם האובייקטיבי" הוא בסיס קיומם התופעתי של החיים. הוא מיסטי - מטפיזי, רוחני ובלתי נתפס בדרכי ההכרה המוגבלות שלנו כמו חמשת החושים וההיגיון הרגיל (הקוגניציה). הכל קיים בו נטול המשגה (מושג, תווית), היגיון וערכיות. הכל קיים בו ללא קשר אל המערכת השיפוטית האנושית. כל דבר שישנו, או היה מעולם, או עתיד להיות, כבר נמצא ונכלל בו,  ועל כן הוא אינסופי באפשרויות. אין עולם זה ישות, אלא קיום אונטולוגי (קיים לכשעצמו ללא קשר אל הצופה), ששום מילה לא יכולה להכילו או להגדירו, מפני שהוא אינו נגזר משום קטגוריה מוכרת ואינו נובע מהשוואה לשום דבר אחר קיים.

על כן תוויות כמו טוב - רע, ודאי - אי ודאי, יפה - מכוער, מוצלח - נכשל, סכנה, בעיה, או ודאות וכד', אינם טבע המציאות. אלא הם ערכים, הגדרות (גדרות) שהאדם מעניק למציאות על ידי התודעה שלו (בינה - היגיון - מודעות). על ידי מה שהוא יודע, על ידי החושים שלו, על ידי הציפיות שלו, ההרגלים, האשליות, דפוסי החשיבה, התפיסה ועל ידי השפה; השפה הפיסיקלית (חומר), השפה המנטלית (דמיון, אינסוף - שפה פרטית) והשפה התרבותית - חברתית (שפה קולקטיבית). השפה לדעת ויטגנשטין, יוצרת מציאות (ולא מתארת מציאות). המילים מלבישות על המציאות, על התרבות ועל החברה מלבושים המגדירים את תפיסתנו, אך מונעות מאתנו שיקוף אמיתי של רגשות, מחשבות ומציאות מעבר למוכר ולידוע.

 "אתה יוצר את עולמך שלך ואתה חי בו.

אתה יוצר את תעתועי דמיונך ואתה חי בהם.

הגיהינום שלך וגן העדן שלך, הכל תולדת השכל.

ברגע שאתה נכנס לתוך הווייתך הפנימית,

השכל אינו יכול להבין."       

                                   (אושו⁴)

 

לכן, מראיות "עולם התופעות" הוא זמני ומשתנה בהתאם לתהליך התפתחותו של האדם. הלל הזקן, באחת מחגיגות שמחת בית השואבה אמר, "אם אני כאן הכל כאן". עולם האינסוף - העולם האלוהי, איננו דבר חיצוני לאדם, אלא משקף את ה"אני" הפנימי שלו. אם האדם נמצא כאן במלואו, אז הכל כאן. זוהי  מציאות של משתתפים ולא מציאות של צופים ונצפים (כפי שתוארה במודרניזם ובפוסט מודרניזם). איננו סובייקטים מתבוננים המופרדים באמצעות שמשת חלון בלתי נראית מעולם האובייקטים שבתוכו אנחנו נמצאים. אנחנו לא "ישים" מנותקים מכל מציאות חיצונית הנמצאת "בחוץ", המשתדלים להגיע להכרתה כמשהו השייך לקטגוריה שונה מזו של עצמנו. אנחנו דזיין, טוען היידיגר, היות שם בין שאר הדברים. ועל כן שאלה כמו "כיצד עלי לחיות בעולם שכזה"? מנוגדת לתפיסה הניאו מודרניסטית המעמידה את העולם ואת ה"אני" באחדות. בהרמוניה של הניאו מודרניזם, "אתה" ו"הוא" נעלמים וקיים רק חלל עצום שלעולם לא ניתן לחלק אותו לחלקים.

ה DNA של ההתחדשות

המסעות והדיאלקטיקה בין שתי המציאויות דורשת לפלרטט עם אי הוודאות. לשם כך נדרש האדם להתחבר אל ה- DNA שלו:

גמישות מחשבתית היא היכולת לפרוש את רשת התודעה אל על ולמגנט מחשבות חדשות בעלות ערך מוסף מפתיע ויצירתי. היא היכולת לשלוט על המחשבות ולבחור במודע למה לתת כוח. היא היכולת להתחבר אל שפה חדשה המתרגמת ללא הפסק קונטורות לצורות קונקרטיות, מחשבות פוטנציאליות למחשבות קונקרטיות.

אחד הכלים היותר עוצמתיים לפיתוח גמישות מחשבתית בתוך מסע התחדשות היא היכולת לשאול שאלות. "אתה נכנס לפרד"ס עם שאלה ויוצא ממנו עם שאלה אחרת". שאלה מפסיקה את התגובתיות שלנו, מאיטה תנועה, על מנת להניע תנועה חדשה עוצמתית יותר. היא ממגנטת ערוצים המהדהדים באותו תדר שמאפשרים לנו לקבל תשובות חדשות. ככל שהשאלה פתוחה, מפתיעה, מאתגרת, חושפת, כך התנועה שהיא יוצרת הרמונית ומואצת יותר.

גמישות התנהגותית היא היכולת להציג התנהגויות שונות במצבים משתנים, לאתר הזדמנויות ולהעצים אפקטים פרפריים, ליצור שיווי משקל מתוך אי שיווי משקל, לעבוד בגבולות דיפוזיים או במבנים ארגוניים זמניים.

קבלת החלטות בתנאי אי ודאות היא היכולת לקבל החלטות המבוססות על הסתברות וקשר לא נסיבתי, לזרום עם הקורה, לעשות "כלום" בצורה מודעת, להיות אפקטיבי בצורה פסיבית. תהליך כזה דורש תעוזה, יצירתיות, התמודדות עם מצבי לחץ, שחיקה והפתעה.

יצירת הרמוניה מורכבת - מכלול שהיא היכולת להפעיל סוגי תקשורת בערוצים מגוונים ומתוחכמים אשר מחד, משמרים את השונות ומאידך, יוצרים משהו מאחד.

אלה דורשים:

אומץ שאיננו העדר פחד בעיקר מכישלון, אלא היכולת להכיר בו, לחבק אותו ולאחר מכן לנטרל את השפעתו. אין הכוונה לאומץ חיצוני - כוחני (גבורה), אלא לאומץ פנימי הנובע מהאמונה של האדם בעצמו.

לקיחת סיכונים מציג את הנכונות של האדם לצאת להרפתקאות, לגעת בלא נודע, לגלות את החדש ולמתוח את שרירי ההתנסות שלו. היא הנכונות לעבוד עם רמת שונות גבוהה בהשוואה למצב הקיים. היא הליכה כנגד הזרם, כנגד הסמכות, כנגד הנורמה. אדם יהיה מוכן לקחת סיכונים רק אם יהיה נאמן לייעוד שלו וידע להגדיר בבירור את המטרה המשמעותית אותה הוא רוצה להשיג. נכונות האדם לקחת סיכונים היא גם שאלת המחיר. ככל שהרצון (ולא התשוקה) להשאיר חותם משמעותי (מחויבות לייעוד) יהיה גדול יותר, כך יהיה מוכן האדם לקחת יותר סיכונים ואף לשלם את המחיר במידה וייכשל. הווה אומר, רק כאשר קיימים רצון, התכוונות ומחויבות אמיתיים, מוכן האדם להעיז לקחת סיכונים, לשלם את המחיר ולצחוק על כישלונות.

הומור הוא בעל בריתו הקרוב של אדם מפלרטט. הוא מעצב אוירה בריאה ויצירתית המאפשרת השגת הישגים גבוהים יותר וחיבור טוב יותר בין אנשים. הומור מאפשר לאנרגיה להשתחרר ולגרום לאדם להיות פתוח ומשוחרר. מאפשר לאדם לקחת את החיים ואת האתגרים לא כל כך ברצינות. כאשר האדם נעשה קליל (Light), הוא מסוגל להגיע להארה (Enlightment).

 וכאשר לומד האדם לפלרטט עם "אי הודאות", הוא הופך להיות co-creator של המציאות בתוכה הוא חי. הוא חושב עתיד ופועל הווה. לחשוב עתיד איננו חיזוי עתיד (forecasting), כי אין עתיד "שם" שצריך לגלות על ידי הסרת העננים, כי אם היכולת של האדם להביא ("נביא", "איש האלוהים" של הרב סולביצ'יק שהוא בעל יכולת להתמסר לשליחות) עתיד שבחר (foresight) אל הכאן ועכשיו. העתיד לעולם לא מגיע. מטבעו הוא לא יכול להגיע. מה שישנו הוא רק ההווה. המציאות היחידה שקיימת היא המציאות בכאן (מרחב) ועכשיו (הזמן). העבר, ההווה והעתיד הם בלתי נפרדים מרצף האין סוף והם מופיעים בו זמנית בכאן ועכשיו (אוגוסטין, המאה ה- 4). או כאמרתו של יהודי מימי הביניים: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין". . ורק החכם מסוגל להתעלם מזיכרונות העבר, מהפנטזיות על עתיד ולראות את הנולד בכאן ועכשיו. העתיד אם כך נתפס כפוטנציאל אינסופי הבא לידי ביטוי בפעולה ב"עולם הממשות" בהווה. ההתעסקות בעבר, ב"עתיד" ובאי ודאות היא לכן התעסקות ערכית מחשבתית (ולצערי השכל שלנו אינו נמצא היכן שהאדם נמצא ברגע מסוים), הגוזלת מהאדם אנרגיות רבות ומונעת ממנו השגת התנהלות אפקטיבית שיכולה להיות רק בכאן ועכשיו (תודעה עירה).

 את סיפור המציאות הייחודית שלו מעצב האדם כיוצר אור ובורא חושך (מופיע בתפילת שחרית: "ברוך אתה ה' מלך העולם, יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכל....המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"). היכולת לברוא חושך מתארת את היכולת להיכנס אל תוך האינסוף הנסתר והלא מוכר, הלא מומשג, הלא ודאי, ללא גבולות ומתוכו, ליצור את האור החדש ב"עולם התופעות" (עולם גלוי) ולעצב מציאות גבוהה במורכבותה. אם האדם רק יוצר אור ללא בריאת החושך קודם לכן, הוא נמוג בקונפורמיות. לעומתו אדם שבורא ואחרי זה יוצר, הרי שיצירתו אותנטית ומתחדשת.

לקריאת המאמר המורחב, לקבלת ניוזלטר המציג טיפים וכלים, כולם ללא תשלום, אנא השאירו פרטים בלינק הבא: www.heheye.org